החלטה בבקשת התנגדות לביצוע שיק

דרגו את המאמר

דחיית טענת התיישנות בבקשת התנגדות לביצוע שטר, אך ביטול הפרשי ריבית והצמדה

להלן בקשת התנגדות לביצוע שטר אשר נמשך לפקודתו של אדם (המשיב) על סך 10,000 שקלים. מועד פירעונו של השטר היה בינואר 1991 וביום הגשת הבקשה המדוברת עברו למעלה מ-15 שנה מתאריך זה. משמע, ביום הדיון, החוב עמד על כ-65,000 שקלים.

לאחר שהשיק חולל בשנת 1991, הוא הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. בסמוך לאחר מכן, הומצאה למבקשת-החייבת אזהרה והיא אף החלה לשאת בתשלום החוב. בחלוף כשנה, המבקשת פנתה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה להפחית את צו התשלומים החודשיים. בבקשה זו נטען כי יש להפחית את התשלומים ל-100 ₪ בחודש וזאת בשל קריסתו הכלכלית של בעלה של המבקשת ("שהפסיד כספים בעסקו ועומד להיות פושט רגל"). ראש ההוצאה לפועל קיבל את הבקשה והפחית את סך התשלום החודשי.

בשלב מסוים, המבקשת חדלה מתשלום צו התשלומים. מאידך, המשיב-הזוכה לא נקט בהליכים ו/או בפעולות לגביית החוב. שמונה שנים לאחר מכן התיק נגנז. באוקטובר 2007, ב"כ הזוכה ביקש להחזיר את התיק מגניזה. המבקשת הגישה את ההתנגדות דנא. רשם ההוצאה לפועל נענה לבקשתה וזאת משום שהיה מדובר בתיק שהוכנס שמונה שנים קודם לכן לגניזה. במסגרת הבקשה הנ"ל, המבקשת טענה כי מדובר בשיק שניתן על ידי בעלה במסגרת עסקיו, וכיום הבעל פושט רגל אשר הופטר מחובותיו.

מדוע החייבת הפסיקה לשלם את צו התשלומים?

המבקשת נשאלה מדוע היא הפסיקה לשלם את התשלומים בצו. לדבריה, היא עשתה זאת בשל הליכי פשיטת הרגל של בעלה ומתוך הרצון שלא להיקלע להעדפת נושים פסולה. בית המשפט ציין כי המבקשת לא הוכיחה ולא בראשית ראיה את העובדה שהשיק נשוא התיק דנן היה חלק מחובותיו של הבעל. נהפוך הוא, בפניית המבקשת להפחתת התשלומים בשנת 1992 האישה ביקשה הפחתת תשלומים בגין חובות בעלה, והודתה בחקירה כי מדובר בחוב שלה.

עם זאת, לדבריה, מדובר היה בחוב משותף שכן היא ובעלה - חד הם. בית המשפט מתח ביקורת על התנהלותה של החייבת והודגש כי לא הוצגה על ידה סיבה רצינית וראויה מדוע היא הפסיקה לשאת בתשלומים החודשיים.

לאחר מכן, המבקשת העלתה טענת התיישנות. לטענתה, לא היה מקום לדון בתיק וזאת משום שהזוכה לא נקט בפעולות כלשהן כנגדה וזאת למעלה מעשור. לפיכך, ובין היתר תוך הסתמכות על פסק דין שניתן במסגרת ת"ט (הרצליה) 2177-05-07 סגול יפרח אלמלח נ' אברהם מולגה, נטען כי היה על בית המשפט לקבוע שהשיק התיישן. באשר לאיחור בהעלאת טענת ההתיישנות, ב"כ המבקשת טען כי הדבר נבע בשל העדר השכלה משפטית ואי-ייצוג משפטי במשך שנים רבות.

השיק לא התיישן איך אין לגבות אותו אלא בסכום המקורי

בית המשפט בחן את נסיבות המקרה וקבע כי השיק לא התיישן. בהחלטה נקבע כי בהתאם לסעיף 3 לחוק ההתיישנות, אין להתייחס לטענת שיהוי אשר לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. מקל וחומר שלא ניתן להעלותה בשלב הסיכומים. זאת ועוד, השופט הפריד בין הנושא הנ"ל לבין פסק הדין שניתן בעניין אולגה. הבדל זה בא לידי ביטוי בשני היבטים מרכזיים:

1. בעניין אולגה התעכבה המצאת האזהרה לחייבת ללא הצדקה אובייקטיבית במשך כ-14 שנה. במקרה דנן, העיכוב הממושך היה דווקא בהגשתה של בקשת ההתנגדות. האזהרה הומצאה במועד, בשנת 1991.
2. בניגוד לעניין אולגה, ניתן כנגד המבקשת צו התשלומים אשר אף שונה לפי בקשתה. עם זאת, המבקשת בחרה להפר את הצו תוך שהיא עושה דין לעצמה. נקבע כי המבקשת לא הייתה יכולה "להניח" מהנחיית כונס הנכסים של בעלה כי עליה להפסיק ולשאת בצו התשלומים באופן חד צדדי.

עם זאת, בית המשפט לא קיבל את טענותיו של הזוכה לכך שהוא לא היה חייב "לרדוף" אחרי המבקשת לשם גביית חובו. הלכה פסוקה היא כי בעל חוב איננו רשאי "לישון על זכויותיו מבלי לפעול ומבלי לעשות דבר במשך שנים ארוכות". אכן, לא דורשים מזוכה לפי שטר "לרדוף אחרי החייב".

עם זאת, הזוכה לא יכול להשתהות ולא לנקוט ולו בביצוע פעולה אחת במשך שנים רבות, בפרט נוכח תוספות הריבית וההצמדה אשר התווספו לחוב. "תיקי הוצאה לפועל אינם בגדר תכנית השקעה לטווח ארוך או אפיק חיסכון", ציין השופט. בסופו של היום, בית המשפט קבע כי השיק אמנם לא התיישן, אך יש לבטל את כל שיעורי הריבית ולהשיבו לסכום המקורי - 10,000 שקלים.