טענת פרעתי במסגרת מחלוקת על תשלום דמי מזונות

דרגו את המאמר

נטל ההוכחה בטענת "פרעתי" לעניין תשלום מזונות

בין הצדדים, הוריה של קטינה ילידת 94' ניטשה מחלוקת סביב חוב שלכאורה קיים בגין אי תשלום מזונות, בסוף שנת 94' ובתחילת 95'. ראש ההוצאה לפועל דחתה את בקשתה של המערערת להגדלת קרן חוב המזונות, והאחרונה הגישה ערעור על החלטה זו.

דחיית בקשתה של המערערת להגדלת חוב המזונות הסתמכה על השתהותה בפתיחת הליכי ההוצאה לפועל. בית המשפט קבע כי המערערת פתחה את תיק ההוצאה לפועל רק בשנת 2004, וזאת למרות שהמחלוקת העיקרית נגעה לתשלומים בשנים 1994-1995.

בפסק הדין בערעור, בית המשפט קבע כי דחיית הבקשה על הסף לא הייתה מוצדקת, שכן תחילה תבעה המערערת חוב מזונות בגין השנים 2000-2004, ולאחר שבדיון התגלעו מחלוקות עובדתיות בין הצדדים, הופנתה האחרונה לערוך תחשיב חדש, עבור כל תקופת החיוב.

בנסיבות אלה, נקבע כי אין לזקוף את ההחלטה להתיר לאישה להגיש תחשיב מלא, בגין כל תקופת החיוב - לחובתה. דהיינו, לא היה ניתן לומר כי המערערת השתהתה בהגשת הליכי ההוצאה לפועל, ועל כן אין לדחות הערעור על הסף.
 

על מי מוטל נטל ההוכחה?

סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל (1967) קובע כי אם חייב טוען כי מילא אחר פסק הדין, עליו הראיה להוכיח כי אכן עשה זאת. אולם, בדיני מזונות נקבע כי כאשר הזוכה אינה גובה חוב מזונות במשך תקופה ממושכת, מבלי שיינתן הסבר להתנהגותה, עשוי הדבר להעביר את נטל הראיה אליה, והיא תצטרך להוכיח כי החוב לא סולק. לכאורה, היה צורך להעביר למערערת את נטל הראיה וזאת משום שלטענתה, החייב צבר פיגורים במשך תקופה ארוכה, ואין לה כל הסבר מדוע לא דרשה את סכומי הפיגורים קודם לכן.

התקופה השנויה במחלוקת הייתה תקופת הביניים שבין הגשת התביעה למזונות, ובין מתן פסק הדין. הכלל הבסיסי הינו כי חייב איננו יכול לעורר טענת "פרעתי" לגבי תשלומים שביצע לפני מתן פסק הדין, מכיוון שכל הטיעונים שהיו בפיו, הן כנגד התביעה והן לגבי סכומי החיוב, צריכים היו לעלות לדיון בבית המשפט אשר דן בתביעה הכספית. טענת פירעון שכבר הייתה קיימת לפני פסק הדין, לא תשמע בלשכת ההוצאה לפועל, כדי שראש ההוצאה לפועל לא יעמיד מעשה בית דין בסימן שאלה.

אולם, בתביעת מזונות פני הדברים הם שונים. בתביעת כגון דא, בית המשפט לענייני משפחה קובע את החיוב העקרוני והמתמשך בתשלום המזונות, ואת שיעור התשלום החודשי. בית המשפט לענייני משפחה איננו דן בטענות של פירעון, וכל טענות הפירעון הקשורות בחיוב המזונות, צריכות לעלות לדיון בלשכת ההוצאה לפועל, על יסוד סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל.

דברים אלה אמורים לא רק בתשלומי מזונות שנפרעו אחרי מתן פסק הדין, אלא גם בתשלומי מזונות שנפרעו בתקופת הביניים, שלאחר הגשת התביעה ולפני מתן פסק הדין. לאמור, אם החייב, לפני מתן פסק הדין, פרע דמי מזונות, מותר לו אפוא להציג ראיות על כך בפני ראש ההוצאה לפועל ולנסות לשכנעו.

במילים אחרות, נטל השכנוע להוכחת ההפקדות הנטענות בתקופת הביניים- מוטל אך ורק לפתחו של המשיב. מסקנה זו קיבלה משנה תוקף לאור העובדה שהטענה על הפקדות אלו הועלתה ביוזמתו של המשיב מלכתחילה.

האם המשיב ביצע תשלומים בתקופת הביניים?

בית המשפט פסק כי המשיב לא הרים את נטל ההוכחה לעניין ביצוע התשלומים. ראשית, נקבע כי המשיב לא הביא ראיות אשר תמכו בטענתו לביצוע התשלומים, ואף הצהיר כי אין בידיו ראיות. שנית, בית המשפט ציין כי טענותיו נטענו בעלמא, ומבלי שניתן להן הסבר ממשי לשאלה מדוע תשלומים אלה הועברו כבר לפני מתן פסק הדין.

המשיב אומנם טען כי העביר סכומים אלה לבקשת גרושתו, אבל עדותו לא נתמכה בראיות, ועל כן היא עמדה שקולה מול עדותה של האחרונה (אשר טענה כי באותה תקופה לא היו היא והמשיב בקשר, וממילא היא לא קיבלה ממנו דבר). מקום שכפות המאזניים מאוזנות פועל הדבר לחובתו של הצד הנושא בנטל השכנוע.

לסיכום, נקבע כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש, ולא הוכיח כי ביצע הפקדות נוספות על חשבון תשלומי המזונות השוטפים בתקופת הביניים. הערעור התקבל, והתיק הוחזר להוצאה לפועל, לבחינה מחדש של גובה יתרת חוב המזונות.