שאלת ההתיישנות בתביעות כנגד ערב יחיד

דרגו את המאמר

מלווים רבים דורשים, כתנאי למתן הלוואה, כי אדם נוסף מלבד הלווה יערוב להשבת ההלוואה. מהו פרק הזמן שבמסגרתו יכול המלווה לפעול כנגד הערב, כאשר הלווה (החייב העיקרי) איננו מחזיר את חובו? להלן דוגמא למקרה אשר זהו עניינו.

בשנת 93' הגיש נושה תביעה כנגד החייבת העיקרית. משלא הצליח הנושה לאתר את האחרונה ולבצע מסירה של האזהרה לידיה - בוער תיק ההוצל"פ. בשנת 00' הגיש הנושה בקשה למיצוי ההליכים כנגד החייבת, וב03' הגיש האחרון תביעה כנגד הערב, אשר הינו ערב מוגן.

הערב הגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. לגישת הערב, עילת התביעה של הנושה כנגדו נוצרה במקביל לעילת התביעה כנגד החייבת, ולכל המאוחר ביום מתן פסק הדין כנגד החייבת, בשנת 93'. על כן, זאת התיישנה בעת הגשת התביעה נגדו. עוד נטען כי הפעילות הדלילה בתיק ההוצאה לפועל העידה על "השתהות הנושה", וזו צריכה להיזקף לחובתו של האחרון. 

לגישת הנושה, סעיף 17ג לתיקון לחוק הערבות קובע כי יום התגבשות העילה כנגד המשיב הוא יום מתן הצו למיצוי ההליכים, שכן עד לנתינתו דרכו של הנושה חסומה מלהגיש את תביעה כנגד הערב. מאחר שהפניה לבקשה למיצוי ההליכים הוגשה טרם חלוף שבע השנים, יש לדחות את טענת ההתיישנות.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 27(א) לחוק הערבות קובע שני תנאים מצטברים להגשת תביעה כנגד ערב מוגן: מתן פסק דין כנגד החייב העיקרי, וקביעתו של יושב ראש ההוצאה לפועל כי מוצו הליכי ההוצאה לפועל, בניסיון להיפרע מן החייב העיקרי. בטרם הושג אישור ראש ההוצאה לפועל על מיצוי ההליכים כנגד החייב, ניצב בפני הנושה מחסום דיוני המונע ממנו לפתוח בהליך כנגד הערב, ועל כן לא ניתן לומר כי מרוץ ההתיישנות החל עד לקבלת אותו אישור.

אולם, קיימת פסיקה לפיה אין לראות במתן אישור ראש ההוצאה לפועל כי מוצו ההליכים כנגד החייב, כאות הפתיחה להתחדשות מרוץ ההתיישנות כנגד הערב. מגמה זו נובעת מחשש שמדובר בהארכת תקופת ההתיישנות על ידי בית המשפט, שלא נעשתה במפורש על ידי המחוקק. הארכה זו חושפת את הערב להגשת תביעה כנגדו לאחר פרק זמן ארוך ביותר, שבסופו מוצא הערב את עצמו נאלץ לנהל הליך משפטי בחלוף שנים רבות.

ישנה גם גישת ביניים. לפיה, מועד היווצרות העילה כנגד הערב הוא אמנם ביום מתן אישור ראש ההוצאה לפועל על מיצוי ההליכים כנגד החייב, אך כל זאת לעניין טענת התיישנות בלבד, ולא ביחס לטענות הגנה מהותיות, כגון הפרת חובת הזהירות או חובת תום הלב של הנושה. גישה זו מאזנת בין זכויות הערב וזכויות הנושה, ובמסגרתה יכול הערב להגיש בקשה לדחיית התובענה, אם לא פעל הנושה בתום לב ובאופן סביר לקבלת האישור על מיצוי ההליכים בתוך תקופת ההתיישנות.

חידוש מרוץ ההתיישנות

בסעיף 26(א) לחוק הערבות, המחוקק קבע כי על הנושה להודיע לערב כי החייב לא קיים את חיובו, ואם לא עשה כן "יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". על כן, אין זה מדויק כי הערב אכן "ניצב לפתע" אל מול תביעתו של הנושה. הגנה נוספת ניתנת לערב מוגן בסעיף 27(ג) לחוק, שכן כאשר מדובר בערב מוגן, חייב הנושה למסור לו הודעה על הגשת התובענה נגד החייב, ואזי הערב המוגן יכול לבחור אם להצטרף להליך, או להמתין לתוצאות הבירור אל מול החייב העיקרי.

בנוסף, אם במקרה מסוים יהיו לערב טענות כנגד התנהלות הנושה, הוא רשאי כאמור להגיש תובענה כנגד האחרון, ואם אכן יוכח שהנושה הוא זה שנמנע מלפנות להוצאה לפועל, יתכן ויהיה מקום לקביעה כי הנושה הוא זה שמנע מעצמו את הכוח להגיש את התביעה כנגד הערב. אזי יחל מרוץ ההתיישנות מאותו מועד בו היה מקום שהנושה יגיש את הבקשה להוצאה לפועל – אם לא עשה כן.

מכאן שהדרך הראויה, לכאורה, לפתרון השאלה שהתעוררה בתיק זה, הינה דחיית נקיטת הליכי ההוצאה לפועל כנגד הערב, עד שיתקיימו התנאים הקבועים בחוק הערבות. אולם, להבדיל מכך, יידרש הנושה להגיש את התביעה לבית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, אשר נולדת במועד היווצרות החוב. מכאן נובע כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, רק לאחר התקיימות מלוא התנאים הקבועים בסעיף 27 לחוק הערבות, לרבות אשור מיצוי ההליכים.