מתן תוקף לפסק דין גם אם הוא סותר הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה

דרגו את המאמר

האם על רשם ההוצאה לפועל לבצע פסק דין שהינו לכאורה מנוגד לחוק ריבית והצמדה?

בשנת 2006 פתח זוכה תיק הוצאה לפעול כנגד החייבת. התיק נפתח לשם ביצוע החלטה שנתקבלה שלוש שנים קודם לכן, בבית המשפט לענייני משפחה, ולא בוצעה על ידי החייבת במסגרת הזמן שניתן לה על ידי בית המשפט. ההחלטה האמורה מחייבת את החייבת לשלם לזוכה סך של 71,000 שקלים, בתוספת הפרשי הצמדה על-פי חוק משנת 1999, ועד התשלום בפועל.

מדובר היה בסכום כסף אותו העביר הזוכה לחייבת בשנת 1999, ואותו נדרשה החייבת להחזיר לו (מאחר ונקבע בבית המשפט שסכום זה נמסר לידיה שלא כדין). יצוין כי בית המשפט קבע שבשל בעייתיות מסוימת שדבקה בהתנהגות הזוכה בזמנים הרלוונטיים, הסכום יוחזר עם הצמדה למדד יוקר המחיה, ללא תוספת ריבית.

האם בכוח הוראה פוזיטיבית של בית המשפט לגבור על חוק ריבית והצמדה?

כעבור שלוש שנים מיום פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הגישה החייבת בקשה בטענת "פרעתי". החייבת טענה כי הזוכה פתח את תיק ההוצאה לפועל באופן שאינו תואם את החלטת בית המשפט, שכן בטופס פתיחת התיק הוא ביקש לשערך את החוב הכספי לפי כלל חישוב 3, הכולל גם ריבית משפטית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

לטענת החייבת, כלל החישוב הנכון הינו כלל 4, שלא כולל רכיב של ריבית, אלא מוסיף על קרן החוב הפרשי הצמדה למדד בלבד, כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה. החייבת ביקשה אפוא לתקן ולשערך מחדש את קרן החוב בתיק. לטענתה, היא פרעה את חובה, כפי שחוב זה נקבע על ידי בית המשפט.

הזוכה הביע התנגדות לבקשת החייבת וטען כי יש לדחותה בשל חוסר תום לב, ובשל היעדר יסוד עובדתי או משפטי לטענה האמורה. לשיטת הזוכה, משעה שניתנה החלטת בית המשפט, על ההחלטה חלו באופן אוטומטי הוראות חוק הריבית. לפי הוראות אלו, כאשר חיוב כספי שנקבע בפסק דין לא משולם במועד הפירעון שנקבע, ישנה חובה חוקית גורפת ואוטומטית להוסיף על החיוב הכספי הנ"ל "ריבית פיגורים" כמפורש בסעיף 5(ב) לחוק הריבית.

הזוכה התנגד לטענת החייבת כי ההוראות הפוזיטיביות המפורשות של החלטת בית המשפט, גוברות על הוראות חוק הריבית, כאשר הוראות חוק הריבית הינן בגדר "ברירת מחדל" בלבד.

היקף סמכותו של רשם ההוצאה לפועל בביצוע פסק דין

בית המשפט קבע שלקרן החוב יש לצרף הפרשי הצמדה בלבד, עד התשלום בפועל. קביעה יוצאת דופן זו נומקה בפסק הדין ברצון לתת ביטוי להתנהלותו הבעייתית של הזוכה. זאת בהתייחסות לכך שלפני רשם ההוצאה לפועל הונחה החלטה מפורשת ומנומקת של בית המשפט, שלפיה על קרן החוב יש להוסיף הפרשי הצמדה בלבד, עד למועד התשלום בפועל.

בית המשפט קבע למעשה במפורש את מנגנון שערוך החיוב הכספי שיחול גם בעתיד, לאחר מועד הפירעון של החיוב. על פי ההלכה הפסוקה, לרשם ההוצאה לפועל אין סמכות לפרש פרשנות בלתי מילולית את פסק הדין המבוצע בהוצאה לפועל, ועליו לתת תוקף מלא למילות פסק הדין המבוצע.

אם אחד הצדדים סבור כי נפלה טעות בפסק הדין, עליו לערער על כך בבית המשפט, ולא לנסות להביא לתיקון הטעות במסגרת הליכי הוצאה לפועל. לכאורה, בגין התקופה שלאחר מועד הפירעון, להבדיל מן התקופה שלפני מועד הפירעון, זכאי הזוכה לריבית פיגורים ולהפרשי הצמדה כקבוע בחוק הריבית, ועל בית המשפט להימנע מלשלול אותם ממנו.

יוצא אפוא כי ייתכן והייתה בפי הזוכה טענה של ממש כנגד הקביעה בפסק הדין, אך את טענתו זו היה עליו להפנות לבית המשפט, ולא לרשם ההוצאה לפועל. "רשם ההוצאה לפועל לא מוסמך להוסיף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הריבית על רכיב כספי הקיים בפסק הדין, שבית המשפט לא קבע לגביו כל הפרשי הצמדה או ריבית. בהיעדר פסק דין מפורש, הקובע לעניין תחולתו של חוק הריבית על תשלומים שיועברו לאחר תקופת הפירעון, בקשתה של החייבת התקבלה",  נכתב בפסק הדין.