דיון בבקשת עיקול כספים נעשתה המחאת חיובים בעניינם

דרגו את המאמר

ביטול המחאת זכות אשר נעשתה בחוסר תום לב

עורך דין ייצג לקוח במשפט, בו זכה האחרון בסכום של 60,600 שקלים. התשלום התבצע לשיעורים, דרך בית המשפט: החייב היה משלם לקופת בית המשפט, וזו העבירה את התשלום לזוכה. לדברי עורך הדין, כשנה לאחר זכיית הלקוח במשפט, פנה אליו האחרון והציע להמחות לו את יתרת התשלומים המגיעים לו על פי פסק-הדין (כ-55,000 שקלים), בתמורה לקבלת סכום מידי במזומן בסך 10,000 שקלים.

עורך הדין העביר ללקוחו 10,000 שקלים במזומן, ובו ביום נעשה ביניהם הסכם המחאת זכויות. עוד באותו יום הגיש עורך הדין בקשה לבית המשפט להעברת התשלומים לחשבון הבנק שלו, ובית המשפט אישר את הבקשה. המבקש הודיע לחייב על המחאת הזכות בכתב כעבור חצי שנה, ואז גם רשם אותה ברשם המשכונות.

כחודש לאחר שנחתם ההסכם האמור, נפתח תיק הוצל"פ כנגד הלקוח, על ידי נושה, אשר הלה חב לו חוב פסוק. במסגרת הליכי ההוצל"פ הוטל עיקול על זכויותיו של הלקוח בקשר ליתרת התשלומים שנפסקו לו, והנושה פנה לבית המשפט בבקשה להעברת הכספים המתקבלים בעבורו.

בעקבות בקשה זו, הגיש עורך הדין תובענה לבית המשפט, שבה הוא מבקש פסק דין הצהרתי, כי כל הזכויות הכספיות שנפסקו ללקוח כפיצויים, שייכים למבקש ולא ניתן לבצע בהם פעולה משפטית שאיננה נוגעת ישירות למבקש. טענתו העיקרית של הנושה הייתה כי המחאת הזכות נעשתה למראית עין בלבד. אם אכן המחאת הזכות היא אמת ונעשתה בזמן אמת, הרי שהיא קדמה לעיקול שעשתה המשיבה, והעיקול אינו חל על כספים אלו. נושה יכול להטיל עיקול על נכס של חייבו, אולם ההמחאה העבירה את הבעלות בזכות, היא איננה עוד נכס של הממחה, ואינה חשופה לעיקול מצד נושיו.

שתי בקשות סותרות

מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עלה כי יש מקום לחשוד בכנותה של המחאת הזכות. הספק הראשון התעורר מהבקשה שהגיש המבקש לבית המשפט ביום עשיית הסכם המחאת הזכות הנטענת. הבקשה הוגשה במסגרת התיק שבו זכה הלקוח, ועניינה היה בבקשתו של האחרון להעביר את הכספים שנפסקו דרך עורך דינו, המבקש דנן.

בבקשה פורט כי מאחר וללקוח אין חשבון בנק פעיל או כתובת קבועה, נאלץ האחרון לבוא פיזית כל חודש לגזברות בית המשפט לקבלת ההמחאה. המחאת הזכות שנטען כי נעשתה באותו יום כלל אינה מוזכרת בבקשה.

מדוע הוסתרה "המחאת הזכות"?

אם אכן המחאת הזכות נעשתה באמת, הרי שנימוקי הבקשה לא היו אמת, כיוון שהכספים העתידים להגיע כבר אינם של הלקוח, ואין כל צורך שהמבקש ישמש "צינור" להעברת הכספים אליו, והנימוק שהלקוח מתקשה להגיע פיזית לבית המשפט כדי לקבל אותם, הוא נימוק סרק. ואילו, אם נימוקי הבקשה היו אמת, הרי שהמחאת הזכות לא נעשתה באמת, ולכל הפחות לא נעשתה במועד הנטען, שכן אם אכן נעשתה המחאת זכות, לא היה עוד צורך בהגעתו של הלקוח, ודי היה בהודעתו של האחרון לבית המשפט על המחאת הזכות, שכתוצאה ממנה הבעלות על הכספים עוברת למבקש, ללא כל פרוצדורה נוספת.
עיכוב ברישום ההמחאה

גם העובדה, שההודעה לחייב על המחאת הזכות, ורישום המחאת הזכות ברשם המשכונות, נעשו כחצי שנה לאחר יצירת המחאת הזכות, העלתה ספקות. נמחה סביר אינו משתהה תקופה כל כך ארוכה בנקיטת צעדים להבטחת זכותו, כל שכן נמחה עורך דין, האמון על צורך זה.

לעניין העסקה עצמה, תשלום של 10,000 שקלים בפעם אחת ובמזומן, עבור הזכות לקבל בעתיד כ-55,000, היא חריגה, אך איננה מופרכת. יתכן והזוכה היה זקוק לסכום באופן מידי, ותמורת כך היה מוכן למכור את זכותו לקבלת סכום הגבוה ממנו בהרבה. אולם, לא היה בכך די כדי לבטל את שאר הספקות, אשר הביאו לכדי פקפוק בגרסתו של המבקש.

מלבד נטל השכנוע המוטל על תובע להוכחת תביעתו, עומדת לתובע לרועץ גם הגשת התובענה בדרך של בקשת סעד הצהרתי. מקורו של פסק הדין ההצהרתי הוא בתורת דיני היושר, הדורשת מהעותר תום לב. בית המשפט יירתע מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו לוקה בפגמים של שיהוי וחוסר תום לב. מאחר והספקות במקרה זה גדולים, התובענה נדחתה.