חיוב תובע בהוצאות בגין ניצול לרעה של ההליך השיפוטי

דרגו את המאמר

מתן סעד בגין שימוש לרעה בהליכי המשפט

זכות הגישה לערכאות שיפוטיות הינה זכות בסיסית בכל דמוקרטיה. אולם, איזה כוח מצוי בידי בית המשפט במידה ואחד מן הצדדים מנסה לנצל זכות זו לרעה?

בני זוג נקלעו לקשיים כלכליים, וביתם עוקל, על המיטלטלין שבו. לאחר העיקול רכש אדם את המיטלטלין האמורים תמורת 100,000 שקלים, ועל כן האחרון פנה לבית המשפט בבקשה לקבלת סעד הצהרתי, כי המיטלטלין הינם בבעלותו הבלעדית. נושי הזוג טענו כי יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן עוד בטרם רכש המבקש את המיטלטלין, נרשם עליהם עיקול במסגרת הליכי הוצאה לפועל, ולפיכך העסקה שבוצעה בין המבקש לחייבים נסוגה בפני העיקול.

לכאורה, העסקה שביצע המבקש אכן נסוגה בפני העיקול. אולם, בסעיף 30 לחוק ההוצאה לפועל נקבע כי עסקה שנעשתה במיטלטלין מעוקלים, הינה בטלה כלפי הנאמן וכלפי ההוצאה לפועל, אך איננה בטלה כלפי קונה אשר ביצע את הרכישה בתום לב.

האם עומדת למבקש הגנת תום הלב?

המבקש טען כי יומיים לאחר מימוש העיקול, פנו אליו החייבים בהצעה לקניית המיטלטלין תמורת 100,000 שקלים. בתמורה לקבלת סכום זה במזומן, העבירו החייבים את מלוא הבעלות הן במיטלטלין שעוקלו, והן במיטלטלין אשר נותרו בדירתם, למבקש. באותו יום חתמו הצדדים על הסכם לרכישת המיטלטלין, וכעבור שלושה ימים רשם המבקש משכון לטובתו על כל המיטלטלין. בראשית הדיון התברר כי המבקש הינו אביה של החייבת, עובדה אשר לא הוזכרה בכתבי הטענות או בהסכם עצמו.

על פי הוראות ההסכם, החייבים פנו למבקש לצורך קבלת הלוואה. אם כך, הרי לכאורה מדובר בהסכם הלוואה. בהמשך צוין שסכום של 18,000 שקלים הועבר לידי החייבים לפדיון המיטלטלין המעוקלים, וסכום נוסף הועבר עבור הוצאות האחסון. יתרת הסכום הועברה עבור כיסוי חלק מהחובות בהם שרויים החייבים, ותשלום הוצאות דחופות. בית המשפט קבע כי לא ניתן ללמוד מההסכם כי מדובר בהסכם רכישה של מיטלטלין, ולכל היותר ניתן לראות את המשכון על נכסי המיטלטלין כבטוחה להלוואה שכביכול ניתנה לחייבים.

סעיף 33 לחוק המכר קובע שהבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אולם המבקש הצהיר שהמיטלטלין אותם כביכול רכש, נשארו בבית החייבים עצמם. אם אכן מדובר בהסכם מכר, לא ברור מדוע לא עבר הממכר לחזקת הקונה.
ההסכם אף לא מפרט את הסכום בו נמכרו המיטלטלין, או את אופן חישוב הסכום. מכך עולה חשש כבד שאין המדובר אלא בהסכם למראית עין, שנועד להבריח את נכסי החייבים מנושיהם, על ידי העברת הנכסים לקרובים. לאור האמור, נדחתה התובענה למתן סעד הצהרתי.

שימוש לרעה בהליכי משפט

עקרון תום הלב הינו עקרון על בשיטת המשפט הישראלית, אשר ממנו נגזר כי בעלי הדין מחויבים להפעיל את הזכויות והחיובים ב"דרך מקובלת, ובתום לב". מחובה זו נגזר אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי המשפט. תכליתו של איסור זה היא כפולה: במישור הציבורי, מטרתו לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי, ולמנוע מבעל דין להשתמש לרעה בבתי המשפט, ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי, מטרתו למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי הדין המתדיינים בפני בתי המשפט.

בידי בית המשפט נתונה סמכות למתן סעד בגין שימוש לרעה בהליכי משפט, אותה נוהג בית המשפט להפעיל בצמצום, שכן אל מול האינטרס הציבורי והפרטי בשמירה על תקינות ההליך השיפוטי, ניצבת זכות הגישה לערכאות, וזכותו של בעל דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית המשפט. על כן, רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, כגון ניצול לרעה בוטה של ההליך השיפוטי, זלזול חמור בהליכי המשפט או ניסיון זדוני להכשלתם, עשוי בית המשפט להגיע למסקנה כי יש לסלק את ההליך שהוגש בפניו על הסף, בגין חוסר תום לב קיצוני.

עובר להכרעה בדבר מתן סעד בגין שימוש לרעה בהליך השיפוטי, בוחן בית המשפט את טיב ההתנהגות הנדונה, הכוונה שעמדה מאחוריה, היקף ועוצמת הפגיעה בתקינות ההליך השיפוטי, וכן את מידתיות הסעד המבוקש, נוכח הפגיעה האפשרית בזכויותיו של בעל הדין. במקרה הנידון הוגשה בקשה למתן פסק דין הצהרתי, שהינו סעד מדיני היושר. המבקש פנה לבית המשפט כדי שזה ישמש כלי שרת בידו, וייתן תוקף להסכם שנועד לסייע לחייבים להבריח רכוש מנושיהם. על כן בית המשפט חייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 15,000 שקלים, ובהוצאות משפט בסכום של 2,500 שקלים.