עיקול מקרקעין על נכסים שהוברחו במסגרת הסכם ממון פיקטיבי

דרגו את המאמר

עיקול נכסיו של חייב, לאחר שהבעלות הפורמלית נרשמה על שם בת זוגו

אדם הלווה לידידו 100,000 שקלים. הצדדים סיכמו כי החוב ייפרע תוך שנה, והלווה העביר למלווה שיק ביטחון על מלוא סכום ההלוואה. לאחר שההלוואה לא הוחזרה במועד הפירעון המוסכם, פנה המבקש עם שיק הביטחון לבנק. השיק חולל, ועל כן פנה המבקש ללשכת ההוצל"פ. אז גילה המבקש כי כנגד ידידו כבר קיים תיק הוצל"פ, אשר במסגרתו מחזיר האחרון, המתפרנס מקצבת המוסד לביטוח לאומי, תשלומים חודשיים בגובה 300 שקלים. מאחר והמשיב הינו כבן 75, סיכוייו להיפרע ממלוא סכום ההלוואה הינם נמוכים.

המבקש גילה כי המשיב והמשיבה, שהייתה בעת הרלבנטית אשתו, היו רשומים כבעלים משותפים של דירה בחולון. כחצי שנה לאחר נטילת ההלוואה, המשיב והמשיבה כרתו "הסכם ממון וחלוקת רכוש". בהסכם זה הצהירו שניהם כי לאור העובדה שהמשיב בזבז כספים רבים בהימורים, ביקשה המשיבה להתגרש ממנו, אולם נעתרה לבקשתו של המשיב לשלום בית.

עם זאת, הוסכם כי דירת המגורים של המשיבים, היא הדירה העומדת במוקד ההליך, תעבור לבעלותה של המשיבה, ללא תמורה. לטענת המבקש, העברת זכויותיו של המשיב למשיבה בעיתוי זה נעשתה בחוסר תום לב, ותוך ניסיון להונות את נושי המשיב.

המסגרת הנורמטיבית

הוראת סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ, מתירה הרמת מסך מעל לזכויות קנייניות, שעה שבית המשפט שוכנע כי הזכויות במקרקעין שייכות לחייב. אולם, מפאת חשיבותו של מרשם המקרקעין, המתבטא בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין (1969), אין הדבר נעשה בקלות.

במקרים אלו, מוטל על בית המשפט להסתייע בקיומן של אותות מרמה לצורך הרמת המסך הקנייני. תורת אותות המרמה כוללת סיטואציות המקימות חזקות שבעובדה למעשה מרמה, ומעבירות אל המשיב את הנטל להראות כי חרף אותן חזקות, נעשו העסקאות בתום לב. אותות אלו כוללים, למשל, חדלות-פירעון של מעביר הבעלות; קשרים (עסקיים או משפחתיים) בין המעביר לבין הנעבר; חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות; איום בהגשת תביעות נגד המעביר-החייב; הותרת החזקה בנכס בידי המעביר; שמירה על חשאיות; חקירות פליליות נגד המעביר; הגשת כתב אישום נגדו; הרשעתו בעבירות מרמה; חשדות להעלמות מס ועוד.

האם העברת חלקו של החייב בדירה לאשתו הייתה שלא כדין?

המשיבה העידה כי בעיית ההימורים של בעלה הייתה ידועה לה מזה שנים רבות, והיא אף חפצה להתגרש ממנו, אך נמנעה מכך על מנת לשמור על שלמות המשפחה. כאמור, בין המשיבים נכרת "הסכם ממון וחלוקת רכוש". על פי המבוא להסכם, עמד בבסיסו רצונם של המשיבים להסדיר את יחסיהם ואת ענייני הרכוש שיש לכל אחד מהם, לאור רצונה של המשיבה להתגרש, ורצונו של המשיב לשמור על שלום בית. לב ההסכם הוא בהסכמה להעברת מלוא הזכויות בדירה למשיבה, ובפניית הצדדים לעו"ד כדי להסדיר את ההעברה האמורה.

לשאלת בית המשפט אודות הסיבה לעיתוי המחשיד שבו נערך ההסכם, האישה טענה כי באותו זמן התגלה לה שבעלה הפר את הבטחתו, והוא שב להמר בסכומים גבוהים. מאחר וילדיהם כבר מבוגרים, ביקשה המשיבה להתגרש מן המשיב, שכן כבר לא ראתה טעם בשמירה על שלמות המשפחה.

אולם, מן העדויות עלה, כי חייהם המשותפים של המשיבים לא פסקו והם הוסיפו להתגורר ביחד בדירה. זאת ועוד, 11 ימים בלבד לאחר שערבו המשיבים את ההסכם המדובר, הם נסעו ביחד לחופשה בחו"ל. בנוסף, הוסכם כי המשיבים יפנו לעו"ד על מנת להסדיר את העברת הדירה על שם המשיבה. פנייה כזו לא נעשתה משך חודשים רבים, על אף כי פרקליטם של המשיבים הינו חתנם, כך שלא הייתה מניעה לגשת אליו בתוך פרק זמן קצר.

בית המשפט קבע כי ההימנעות מן הפנייה לעו"ד, וההימנעות מנקיטת צעדים להוצאתו של ההסכם לפועל, מלמדת על מטרתו של ההסכם, אשר נועד לשמש כמפלט אחרון מפני עיקול הדירה על ידי נושיו של המשיב. על פי מועד כריתת ההסכם, קיומו של קשר משפחתי בין המשיבים, היעדר התמורה להעברת הדירה, ואי ניתוק הקשר בין בני הזוג על אף שנטען לכך, בית המשפט קבע כי ההסכם ביניהם נערך שלא כדין. ניתן פסק דין הצהרתי, על פיו מחצית מן הזכויות בדירה שייכת למשיב, ויש להטיל על חלק זה צו עיקול לטובת תיק ההוצאה לפועל.