ביטול צו עיקול זמני וצו תפיסה שהוטלו אצל מחזיק

דרגו את המאמר

דיני הטלת צווי עיקול ותפיסה

עקב מחלוקת אודות קיומו של חוב כספי בין בעלת חנות צילום לספק ממנו שכרה את ציוד הצילום, הגיש האחרון בקשה לצו עיקול וצו תפיסה על כל תכולת החנות, והציוד אשר נמצא בה. לאחר שלא התקבלה כל תגובה מאת בעלת החנות במועד שנקבע, ניתנו הצווים המבוקשים, ונקבע כי בעלת החנות רשאית לקבל לידיה בחזרה את הנכסים המעוקלים שנתפסו, רק אם תפקיד בקופת בית המשפט 120,000 שקלים.

לטענת המבקשת, צו התפיסה הוצא שלא כדין, ועל כן יש להכריז על בטלותו. המבקשת טענה עוד כי גם העיקול ניתן שלא כדין. לדבריה, הנכסים שעוקלו כלל אינם שייכים לספק, אלא לצדדים שלישיים.

המשיבים טענו כי מתן צו התפיסה מצוי בהיקף סמכויותיו של בית המשפט, שכן בתקנות סדר הדין האזרחי נקבע מפורשות שבתי המשפט מוסמכים לתת סעדים זמניים, לרבות צווי תפיסה, וכי המבקשת עצמה הודתה בתצהירה כי הנכסים המעוקלים הינם בבעלותה.

מהו היקף סמכותו של בית משפט לתת צו תפיסה?

סעיף 387א' לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק בצו תפיסה, קובע כי בית המשפט רשאי להורות על תפיסה של נכסים, אם שוכנע כי קיים חשש ממשי שהמשיב עומד להבריח את הנכסים, באופן שיכביד על קיום ההליך המשפטי. תקנה זו מבוססת על התקדים האנגלי הידוע כצו "אנטון פילר" ואשר עניינו מניעת הכבדה על קיום ההליך.

לפיכך, נכסים לצורך מתן צו תפיסה הינם רק כאלה המהווים ראיות, או כאלה הדרושים לשם בירור התובענה, זאת לעומת ההגדרה הרחבה שנוהגת בדרך כלל לגבי נכסים, כולל לגבי נכסים הניתנים לעיקול.

במקרה דנן, צו התפיסה אכן ניתן בחוסר סמכות, שהרי כל שנאמר בבקשה למתן הצו, שהיא נועדה לשם מניעת הכבדה על ביצוע פסק הדין, וברור כי אין הנכסים התפוסים רלבנטיים כראיות בתובענה. בין מניעת הכבדה לביצוע פסק הדין, לבין צו תפיסה, המרחק רב, ועל כן אין לתת את הסעד האמור בסעיף 387א' - צו תפיסת נכסים, כדי למנוע הכבדה על מימוש פסק הדין, אם וככל שזה יינתן. די באמור כדי לקבל את הבקשה בכל הנוגע לצו התפיסה.

מהו תוקפו של העיקול הזמני?

ההבדל המרכזי בין צו תפיסה לצו עיקול הוא בכך, שצו תפיסת הנכסים בא כאמור למנוע הכבדה ממשית על קיום ההליך, ואילו צו העיקול מיועד להבטיח את מימוש פסק הדין. מכאן נובע שהליך העיקול, גם עיקול זמני, נועד להבטיח את מימוש פסק הדין, וזאת כאמור בתקנה 374(ב) ולפיה, צו עיקול זמני יינתן רק אם "קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

נראה כי בעת נתינת צו העיקול עסק בית המשפט בעיקר בשאלת המצאת הבקשות המקוריות לידי בעלת החנות, ופחות בשאלה האם הנכסים שאת עיקולם מבקש הספק, אכן שייכים לנתבעת. תקנות 376, 378 לתקנות סדר הדין האזרחי (1984) קובעות כי שאלת הבעלות על הנכסים המעוקלים אינה נדונה במהלך הבקשה לביטול העיקול.

שאלת הבעלות נקבעת בהליך נפרד, המוסדר בסעיף 378, המהווה כתב תביעה אוטונומי כנגד המחזיק. מחזיק, אשר סבור כי צו העיקול שהוטל אצלו, אינו מהווה חלק מנכסי החייב, אלא מנכסיו שלו, יכול לעשות בנכסים אלו ככל העולה על דעתו, אלא שאז הוא חשוף לתביעה נפרדת מצד התובע בתיק העיקרי. לאחר שאכן הגישו המחזיקים התנגדות להטלת העיקול, ומשטענו, כי מדובר ברכוש השייך להם, הרי שהיה על המשיבים, להגיש תובענה לסעד הצהרתי בדבר הבעלות על הציוד, ובמסגרתו להגיש בקשות עיקול.

המשיבים כאן טוענים לקנוניה, ועליהם הנטל להוכיח, כי הבעלות בציוד שייכת למבקשת. מאחר והמשיבים לא עמדו בנטל זה, וייתכן שהיה עליהם להגיש תובענה נפרדת לסעד הצהרתי. בית המשפט פסק כי גם צו התפיסה וגם צו העיקול שהוטל על הציוד שהיה מצוי בחנות של המבקשת, בטלים.