מתן הלוואות בשוק האפור

דרגו את המאמר

הלוואות בשוק האפור

השוק האפור הוא מערכת שלמה חוץ בנקאית אשר מספקת תקציבים וכספים לאנשים פרטיים ולעיתים אף לחברות. כלומר, למדינה יש מערכת פיננסית ממוסדת ומסודרת (באמצעות חוקי המדינה) הכוללת בנקים, חברות ביטוח וכו'. מחוץ למערכת זו ובמקביל לה, קיימים גופים אשר מבצעים פעולות דומות כשהעיקרית שבהן היא מתן הלוואות (פעולות נוספות הן ניכיון שיקים, המרות מטבע חוץ וכו').

גופים אלו מכונים בכינוי "השוק האפור". בדרך ההלוואות ניתנות ב"שוק האפור" לאחר שהלקוחות ביקשו לקבל הלוואות מהבנקים ונענו בשלילה בשל מצבם הכלכלי הרעוע, אשר יצר סיכון שמא לא ישיבו את הכספים. או אז, הלקוחות פונים ל"שוק האפור", מקבלים את ההלוואה והסיכון הקיים (שלא ישיבו את ההלוואה) מגולם בגובה הריבית אשר המלווים גובים מהם בעבור ההלוואה.

חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, אשר נחקק בשנת 1993, הסדיר את אופן פעילות "השוק האפור" ודרש מכל מלווה לחשוף את כל המידע הרלבנטי בנוגע לגובה הריבית המבוקשת וסכומים נוספים שהלווה יידרש לשלם.

הלוואות בסך 270,000 שקלים

חברה העוסקת בהלוואות חוץ בנקאיות, חתמה על הסכם עם שלושה לקוחות לפיו היא תלווה להם סכום של 200,000 ₪. כמו כן, הלווים חתמו על שטר חוב בסך כפול מסכום ההלוואה להבטחת פירעונה. לאחר מכן נחתם הסכם הלוואה נוסף לפיו החברה הלוותה ללווים עוד כ-70,000 ₪ ונחתם שטר חוב נוסף להבטחת פירעון הלוואה זו.

החברה טענה שהעבירה ללווים את הכספים והלווים טענו שהחזירו לה סכומים גדולים על חשבון ההלוואה הראשונה שכן, לטענתם, לא קיבלו את ההלוואה השנייה. בנוסף טענו, כי הריבית על ההלוואה אינה חוקית שכן עולה על הסכום הקצוב בחוק הלוואות חוץ בנקאיות. החברה הגישה את שטר החוב להוצאה לפועל בטענה, כי הלווים פרעו רק חלק מהלוואה שנטלו.

הלווים מצידם התנגדו לכך והעניין נדון בבית דין. ביחס להלוואה הראשונה, השופט דחה את טענת הלווים וקבע שקיבלו את הסכומים, אך קבע, כי החברה פעלה בחוסר תום לב והפרה את הוראות חוק ההלוואות החוץ בנקאיות שכן לא פירטה את העובדה שמטרת שטר החוב הייתה פירעון ההלוואות.

בית המשפט קבע שמדובר בהפרת חובת הגילוי המוטלת על החברה בסעיף 3 לחוק ההלוואות החוץ בנקאיות. לכן, בוטל הסכם ההלוואה, הוחלו הוראות חוק החוזים ביחס להטעיה ולחוסר תום לב והלווים חויבו בתשלום ההפרשים. ביחס להלוואה השנייה, נדחתה טענת החברה לפרוע את שטר החוב השני שכן, השופט האמין ללווים שלא קיבלו את הסכום שהובטח להם בהסכם שכן החברה לא הוכיחה העברתו להם (למרות שהצדדים חתמו על הסכם ההלוואה).

בית המשפט העליון: "לא ניתן להפריד בין שתי ההלוואות"

החברה הגישה ערעור ובית המשפט שלערעור קבע כי לא ניתן להפריד בין שתי ההלוואות ולכן שתי פסיקות השופטים המנוגדות ביחס אליהן לא יכולות לדור בכפיפה אחת. בית המשפט תמך בגישתו של השופט הראשון, התקשה להבין מדוע טענו הלווים שלא קיבלו את ההלוואה השנייה וקבע שהסכומים אכן התקבלו בשתי ההלוואות.

ביחס לחוק ההלוואות החוץ בנקאיות נקבע, כי החוק אכן חל על ההלוואות שכן לפי סעיף 1 חוק זה הלווים היו גורמים פרטיים. בית המשפט עמד על האינטרסים הסותרים שהחוק שאף להגשים (באמצעות איזונם): מתן האפשרות ללוות כספים שלא דרך הבנק (כשהדבר לא מתאפשר) והגנה על הלווה מניצול על ידי המלווה.

לצורך כך, קבע החוק בסעיף 3 חובת גילוי קוגנטית המחייבת את המלווה לגלות ללווה את כל הפרטים הרלבנטיים ביחס להלוואה (מופיעים בסעיף עצמו). לפי סעיף 9 לחוק ההלוואות החוץ בנקאיות, לבית המשפט יכול להפעיל את שיקול דעתו האם להתערב במקרה שכזה וכיצד - האם לבטל את החוזה או לשנותו. בית המשפט קבע, כי במקרה דנן הייתה הפרה מהותית של חובת הגילוי אך לא היה צורך לבטל את החוזה בין הצדדים כי ניתן היה לתקנו ולהתאימו. בית המשפט קיבל את ערעור החברה וחייב את הלווים לשלם לה את סכומי ההלוואה שטרם שולמו.

לסיכום, כאשר אדם פרטי לווה מחברה העוסקת בהלוואות, יחול חוק ההלוואות החוץ בנקאיות. לפי חוק זה החברה נדרשת לחובת גילוי פרטים מהותיים ואם תפר אותה בית המשפט יוכל לבטל את החוזה או לשנותו.